Art Neto Magazine

June 2012

written by: Anat Kon-Aman

English and Hebrew text below pictures.


full article as written in Art-Neto – an Israeli online art magazine.

(original article:

“She Streatches the limits” –  Written by: Anat Kon-Aman

Debi Oulu sculpts genitals and creates provocative multimedia works. In an interview, she tries to explain the line between the art sexuality studies and pornography.

For three years Debi Oulu, a sculptor and multimedia artist, sculpts penises, vaginas, buttocks and breasts, to explore her sexuality and allow those viewing her work to take an active part and explore through their own sexuality as well. Through her ​​work she seeks to uncover the truth and make the viewer go through the process of shedding all the layers, which is similar to the process that she experienced herself. In her artworks, Debi shows the range between what is normative and what is considered forbidden and a “taboo”. She examines the way we are ready to introduce ourselves in front of the world as sexual beings, and how much we are willing to reveal our longings, desires, passions, and deviations.

“I asked myself, who am I as a woman? Am I just a mother, a wife, a daughter or a sister?” Says Debi, “What about my sexual wishes and desires? Am I allowed to express them when I am functioning in one or more of these roles society expects me to take? I thought it was time to dare to reveal another side that was hidden in me, the aspect of sex, and so bond with myself in a more complete way “.

Debi’s works in general, and her multimedia works in particular, force the viewer to come closer and take an active part in the process. Her works are defiant, bold, mischievous, boundary breaking and force the viewer to contemplate his sexuality and sexuality in general. “I want to deal with my fears and what I need to understand about myself. Other people can relate to that because I don’t try to preach or teach, I just try showing the doubts and questions. I explore the sensitive spots that we don’t usually go to.”

Debi’s work “the year that I came out of the closet”, expresses the personal process she went through. “I’ve been dealing with sexuality for about ten years, but only in the last three years I dared to “come out of the closet” and deal with it publicly. I express the ability of women to externalize their sexuality and to bring out aspects that usually remain hidden.”

Debi is married to a high-tech man and has three children aged 11, 14 and 15. They live in a bourgeoisie penthouse apartment in Yahud, and her works fill the house.

How do you deal with the responses of your husband and children?

“They have to deal with me. I would do anything for my family. But is sacrificing ourselves good for the family? Women are the family leaders. When the woman puts the priority of her husband or children before her own, it’s not a healthy condition for her or for the family. My partner is the exact opposite of me. He is an introvert, reclusive person, but he really loves me and understands I need to do what I like and what is important to me. “

 Debi says that two of children accept her work with understanding, but the third child, a teenager, feels ashamed and embarrassed, especially in front of his friends. Therefore she removed all the works that disturbed him from the public space of the house, including the sculpture of “The masturbating man” to be discussed below. Her husband’s extended family, of Moroccan origin, accepts it as well, and has learned to accept her job. Even her 72-year-old mother, a conservative woman, supports her. “She came, saw all the works,” says Debi with an impish gleam in her eyes, “and brought all her friends a week later.”

“One can do anything if he stands behind and is whole with it. If there is a gap between who you feel inside and what you or what you show out, you live a lie in, everything is fake and you can’t be happy. If you are not hiding nor referring it as something shameful, others will treat it that way as well. Everything is a question of how much we live in peace with ourselves and how we present ourselves to others. “

So who are you, Debi Oulu? Introduce yourself.

“I am a 46 year old woman, a mother of three children. I didn’t have a difficult childhood, I wasn’t trying to commit suicide, and I’m not a lesbian. There is no Pandora’s Box behind my back. I’m real, not trying to present a persona. I am not lying, not in life nor in my art, eventually I discovered my true self, it is the most interesting. We spot fake people right away. “

In your works you are checking limits. What are your limits about sex?

“The fact I’m an open person does not mean I don’t have limits and will do anything. I will not take part in an orgy, I have no problem with the concept, but I wouldn’t want my husband or kids to get hurt. I am a normative person, but I have no problem others to do what they want as long as it is consensual sex between adults.

I have very developed fantasies, but won’t accomplish even a quarter of those things. The artist has the privilege to engage in sexuality without fulfilling the fantasy in reality, however, if I fantasize something that’s the reality I experience, at that moment, so basically it’s a kind of fulfillment in an imaginary reality. “

How did you begin dealing with sexuality?

“I’m interested in the question of reality in light of how we look at it. I had noticed that the cock started to ‘pop’ into my works. I tried to think why this is happening, and I realized that it became a kind of object that represents so much in our lives and that it should become an object of art study. Sexuality is a very substantial part of our lives. “

Most of your works feature the male sex organ, what about the female organ? Why does it have less expression?

“Maybe because I’m a woman and I’m curious about the male organ,” says Debi. I wonder with her and offer additional possibilities. Perhaps because the penis is prominent, external, and can be found in a state of discouragement or stall, and another thing, the penis is the penetrating organ and therefore represents something more forceful and aggressive.

In most cases, the vagina is represented in art through flowers, like in the orchid photographs of Robert Miiflt’orf and in the paintings of Georgia O’Keefe, both are scandalous artists. Debi Oulu has chosen to represent the vagina through other images. One of them is reflected in the work “Frigid Vagina”, presented at the Dirty Show exhibit in Chicago, and then in various exhibitions in Israel. This is a photo of a real ice tunnel in Austria, a tunnel formed in a glacier that survived the ice age, and you can explore it. While the temperature outside the tunnel is the freezing cold of minus forty degrees, inside the tunnel the temperature is zero degrees. Really warm and cozy as in the vagina. In addition, the lighting inside the tunnel created yellowish red hot shades.

“I believe”, writes Debi on its website, “our sexual identity is embedded in us from birth. If we can explore, discover and accept our sexual identity, we can get a kind of honesty with ourselves, and live in peace with ourselves. My art is part of this investigation…. I invite you (the viewers in the exhibition) to discover your sexual identity through my art. “

Debi joins a long line of artists such as Andy Warhol, Kiki Smith, Robert Miiflt’orf, Jeff Koons, Louise Bourgeois and others who did not hesitate to examine the definitions of what is considered normative in front of what is considered as a deviation, and stretch the limits of sexuality through their works.

One cannot but wonder about the border that passes between works of art dealing with a very blatant sexuality, and erotica and pornography.

“I’m not an erotic artist. I didn’t create the works in order to stimulate, I wanted to raise questions. I would like to make it so that anyone looking for his inner purpose in the sexual sense, so that we can identify what motivates us, what makes us desire. The normative society defines what is right and what is deviant. We grow up and learn to hide what is considered “aberration”. But everyone has some deviation or longing for something considered a deviation in the society or culture in which he lives. My sculpture “The masturbating man”, (presented in the exhibition “Transformation” in January 2012 in Tel Aviv), represents a natural human action that’s essential for our development. Each and every consultant will explain that it’s healthy to masturbate but according to the Jewish religion it is considered a sin. Education classes don’t really talk about it or encourage it. I grew up in a conservative family. We kept kosher, I celebrated my Bat-Mitzvah, I went to a Jewish school. I still keep kosher; my husband’s family is traditional. I want to be a believer but it’s very difficult for me because of how religion relates to sexuality. I have an unpublished series of photographs of different sexual representations using religious artifacts. In this series I wanted to explore how religion forces us to its rules and prohibitions and controls us.

A friend, a well-known artist, suggested me once not to present things in such an apparent way. But I want to put it bluntly on the table. Openly show the naked truth. The series has not been published yet in this country because there’s high sensitivity in the subject of religion. This is a too extreme provocation that has no place now in the form of my life. But I want to expose the motives that form a taboo, social norms, precepts and prohibitions, and the eagerness of various mechanisms to enforce them. In fact, It’s the way of the mechanism, any mechanism, whether religious, political, or social, to control us. “

Incisive questions about the link between art, pornography and violence, and the authority figured controlling mechanism question, were also presented in the movie “Clockwork Orange” (1971) directed by Stanley Kubrick. This outrageous film caused controversy for many years, has been considered an immoral film in England for many years and its screening was banned. The film brought rather different ethical questions, including questions about the power the society is able to put on the citizen on behalf of social order, and the control of civilians through these power mechanisms. In Alex’s mind (the hero of the film), the violent act is seen as something beautiful, aesthetic and artistic, just like classical music which he hears in his mind when making actions. In other words, sadistic violence and blatant and brutal sexuality brings him elation, just as classical music and art brings other people elation. For Alex, violence needs inspiration, just like in art. In the second part of the film, Alex is treated by the company through a particularly violent experiment in which he goes through a process of reformation. Which of course raises the incisive question, whether violent and sadistic behavior is legitimate when it is activated by the mechanism in order to suppress the expression of the individual citizen’s violence, even when the justification for this is to protect the society?

The film’s opening scene takes place in a pub where the tables and drink taps were designed as statues of women in erotic poses. The scene is very sterile, aesthetic, carefully designed, and directs to the question to be asked again and again throughout the movie, is it art? Is it pornography? Questions about the boundaries and nature of the art also rise in the scene at the Cat Woman’s house, which is full of art works that it’s not clear whether they are erotic or pornographic. One of the outstanding works of art that appear in this scene, is a kinetic sculpture of a giant penis painted in white, it is the work of the artist Hermann Kinks. The scene at the artist’s house raises questions as to the difference between gross and violent attitude to sexuality as perceived and performed by Alex and his friends, compared to the legitimacy given to the artist to engage in blatant sexuality bordering on pornography under the title “art”.

Do you think the artist’s preoccupation in “Clockwork Orange” is pornography?

“No. Art allows you to say things that are unacceptable. The privilege of the artist is the legitimacy to say what he wants, the way he sees fit. To some extent, the artist is like a “court jester” and is allowed to say anything. The artist’s sexuality is not violent, as opposed to Alex’s and his gang’s, for whom sexuality is an act of violence, intentionally offensive, a means of control and a way to enjoy and derive pleasure from the suffering of others “.

What is the difference between works of art depicting the male or female organ and stores that sell sex toys sex? There are currently accessories are designed by artists, with psychedelic colors.

“The difference is the goal. Sex toys are designed to please. They are not defined as art but remain within product designs, beautiful and decorated as they are. My works are intended to raise questions. Even when I put a pencil sharpener shaped like buttocks, when a pencil tip is designed to get into a hole that mimics the rectum, it’s a work of art and not a product design for sexual pleasure. This sharpener isn’t sold commercially but is a single art work. Beyond that, more important are the questions I am raising with it. I ask – why did we, our society, have a problem with the asshole? After all, it’s a sexual organ too. Physiologically, it has lots of nerves that contribute to sexual stimulation when there’s friction, not to mention the mental thrill of being part of an allegedly “forbidden” sexual contact. There is a connotation to homosexuality and reference to sexual habits that are seen as a form of sexual perversion, like pushing objects into the anus. The threatening sharpened pencil also suggests a BDSM relationship. “

Another Daring and provocative work of Debi Oulu is “Acquired Taste” that was presented in the Sin-City gallery in Las Vegas. In this work Debi presented three martinis on a tray with a used condom hanging from each glass, its contents dumped into them and an olive floats over the semen. Debi created this work following a meeting with porn star Delilah Strong, famous for drinking the semen of 11 different men (!) using a Martini glass. In response to Debi’s question, how can you drink so much semen without vomiting, Delilah said that it’s an “acquired taste”, just as we acquire taste for coffee, beer and smoking. Once accustomed to the taste, Delilah added, she often freezes sperm in her freezer ice trays and snacks on it whenever she wants.

If you feel the same as I do, and you want to vomit now, think about the different eating habits around the globe. Apparently taste is a matter of geography and cultural and religious ties. In France, a scallop oyster is considered a delicacy, and in general it is perceived in Western culture as a stimulant sort, when the shell simulates a vagina and its contents – a body fluid. Even so, it’s served as an appetizer at fancy restaurants and is drawn with great pleasure by the diners.

Debi Oulu invites the audience to her exhibitions to interactively examine the perception of its sexuality. In the “Intimacy” project that she produced during a party organized by a group of alternative art named “OH MY G*D” at the “Maxim” night club, Debi invited random people to photograph themselves in a separate room and express the concept of intimacy as they understand it. In the room there were scarves and masks for the participants and they decided whether to use them and how. All the participants knew these photographs will be distributed on the Internet. It’s amazing what participants chose to do on camera.

In the group exhibition “Vanilla Sex” in Tel Aviv, that its main theme was “Fetishes” and their connection to passion, Debi Oulu introduced a Video-Art clip called “My erotic Video-Art”. This is a four-minute segment shown in Cine Kink, ​​New York’s Film Festival, in which Debi explores her attitude towards male sexuality by sculpting a penis using the technique of pottery design.

Debi, wearing black bra and panties, is designing a clay penis on a wheel, and it’s rising as she slips her fingers on it. The process which looks like a woman masturbating a man is carried out right in front of the face of a man sitting across from her chair. In doing so she sneaks seductive glances at him, from which it’s implied that this act of sculpture is not an act of seduction but of defiance.

“I wasn’t photographed nude,” she says, “because I thought it would be too much for my children and husband.”

As part of her “Fetish” themed exhibition, Debi introduced one of the depictions of the most common sexual fetish, feminine high heels. The work is called “Fuck me shoes”, when in fact, the high heels are designed in the shape of a male sex organ.

Another fetishistic sexual representation is “Cinder-Fuck-Me-Ella shoes”, shoes made of transparent hypoxia with the toes designed in the shape on a tongue making its way into a vagina. There is no better fetishistic symbol than Cinderella’s glass shoe, the legendary shoe that has been shaped to fit a single organ of a single woman in the whole world, the gentle foot of Cinderella. In my opinion, based on the familiar story, the perfect match between the foot and the shoe represents the match between the prince, who is the master that holds the shoe, and the mopey servant. He is destined to rescue her from the gutter, become her exclusive owner, and make her a princess. But here Debi Oulu changes Cinderella from a delicate and passive girl (sinking under the burden, humiliated by her mother and sisters, led by a fairy, adopted by the prince); to a feminist girl with the provocative statement “Fuck Me”.

Oulu is a complex surprising, witty and engaging artist. Her art collection is very varied and also includes political and other works, for example, a series of bears trapped in transparent hypoxia that look like imprisoned inmates in the Ice Age or in amber. This work was presented in the “Imagination 2012” exhibition sponsored by “Bank Hapoalim”, and its revenues were dedicated to fighting AIDS.

The Metropolitan Pavilion in Chelsea, NY chose her as one of a hundred groundbreaking artists, invited to present their works at an auction that its revenue was dedicated for the legitimate acceptance of the gay community in the United States. In this auction, Debi presented the sculpture “The masturbating man” and the “Cinder-Fuck-Me-Ella shoe”.

She holds a BA from the University of San Diego in the U.S., behind her are three years of art studies in the open course of “Beit Berl College” and there’s a lot of practical experience under her belt, including participation in various exhibitions in Israel and throughout the U.S… Nonetheless, the Israeli art institution “Bezalel” doesn’t agree to accept her to MFA studies.

But a woman like Debi does not give up easily. In response to the refusal, she started a campaign and opened a Facebook page called “Accept her”. In the “Fresh Paint” exhibition that was held in May 2012, Debi has taken an almost provocation measure when she walked around barely naked with a huge placard attached to her body front and back which read “LIKE ME”, along with a barcode that sent the scanners to her Facebook page.

Debi does not stop examining the reality and challenging the boundaries. If you think a 46-year-old talented artist, that wants to continue to develop and enrich herself, is entitled to have this opportunity, enter her Facebook page and press “Like”.

מותחת את הגבולות
מאת: ענת קון-אמן

דבי אולו מפסלת איברי מין ויוצרת עבודות מולטימדיה פרובוקטיביות. בראיון עמה היא מנסה להסביר את הקו המפריד בין אמנות שחוקרת מיניות לבין פורנוגרפיה.

כבר שלוש שנים שדבי אולו, פסלת ואמנית מולטימדיה, מפסלת פינים, ואגינות, ישבנים ושדיים, במטרה לחקור את המיניות שלה ולאפשר למתבוננים בעבודותיה לקחת חלק פעיל ולחקור באמצעותן גם את המיניות שלהם. באמצעות יצירותיה היא מבקשת לחשוף את האמת ולהעביר את המתבוננים תהליך של השלת כל הקליפות, בדומה לתהליך אותו היא חוותה בעצמה. דבי מציגה בעבודות האמנות המגוונות שלה את המנעד בין מה שנחשב נורמטיבי לבין מה שנתפס כ”אסור” ובגדר “טאבו”. היא בוחנת את האופן בו אנו מוכנים להציג את עצמנו כיצורים מיניים מול העולם, עד כמה אנו מוכנים לחשוף את הכמיהות, התשוקות, התאוות והסטיות שלנו.

“שאלתי את עצמי, מי אני באמת כאישה? האם אני רק אם, אשת איש, בת או אחות?” מסבירה דבי, “ומה לגבי הרצונות והתשוקות המיניות שלי? האם מותר לי לבטא אותן כאשר אני מתפקדת באחד או יותר מהתפקידים הללו שהחברה מצפה ממני למלא? חשבתי שהגיע הזמן שאעיז לחשוף פן אחר שהיה חבוי בי, את הפן המיני, וכך להתחבר לעצמי באופן שלם יותר”.
יצירותיה של דבי בכלל, ועבודות המולטימדיה שלה בפרט, מאלצות את המתבונן להתקרב ולקחת חלק בתהליך באופן אקטיבי. עבודותיה מתריסות, חצופות ושובבות, חוצות ושוברות גבולות ומאלצות את המתבונן להרהר במיניות שלו ובמיניות בכלל. “אני מבקשת להתמודד עם הפחדים שלי ועם מה שאני צריכה להבין לגבי עצמי. אנשים אחרים יכולים להתחבר לזה כיוון שאני לא מנסה להטיף או לחנך אלא רק להציג את התהיות והשאלות. אני חוקרת את המקומות הרגישים שבדרך כלל אנו נוטים שלא ללכת אליהם”.
העבודה של דבי “השנה שבה יצאתי מהארון”, מבטאת את התהליך האישי שעברה. “אני מתעסקת במיניות כעשר שנים אך רק בשלש השנים האחרונות העזתי “לצאת מהארון” ולעסוק בזה בפומבי. אני מבטאת בזה את היכולת של נשים להחצין את המיניות שלהן ולהוציא החוצה צדדים שבדרך כלל נהוג להחביא.”
דבי נשואה לאיש הייטק ואם לשלושה ילדים בגילאי 11, 14 ו-15. הם מתגוררים בדירת פנטהאוס בורגנית ביהוד ויצירותיה ממלאות את הבית.

איך את מתמודדת עם התגובות של הבעל והילדים?
“הם צריכים להתמודד איתי. אני מוכנה לעשות הכול בשביל המשפחה. אבל האם להקריב את עצמנו זה לטובת המשפחה? הנשים הן אלו שמובילות את המשפחה. כאשר האישה שמה את העדיפות של הבעל או הילדים לפני העדיפות שלה ונמצאת במקום נמוך, זה מצב לא בריא עבורה ועבור המשפחה. בן הזוג שלי הוא ההיפך הגמור ממני. הוא טיפוס מופנם, ששומר בקנאות על פרטיותו, אבל, הוא מאד אוהב אותי ומבין אני צריכה לעשות את מה שאני אוהבת ומה שחשוב לי”.
דבי מספרת ששניים מהילדים מקבלים את העבודות בהבנה אבל הילד השלישי, בגיל ההתבגרות, חש בושה ומבוכה בעיקר מול חבריו. לכן הוציאה מהמרחב הציבורי של הבית את העבודות שהפריעו לו וביניהן את פסל “האיש המאונן” עליו נרחיב בהמשך. המשפחה המורחבת של בעלה, ממוצא מרוקאי, אף היא מקבלת אותה ולמדה לקבל את העיסוק שלה. גם אימה בת ה-72, אישה מאמינה המשתייכת לזרם הקונסרבטיבי, מפרגנת לה. “היא באה, ראתה את כל העבודות”, מספרת דבי כשניצוץ שובבי בעיניה, “ולאחר שבוע הביאה בהסעה מאורגנת את כל החברות שלה”.
“אדם יכול לעשות כל דבר אם הוא עומד מאחוריו ושלם איתו. אם יש פער בין מי שאתה מרגיש בפנים בתוכך, לבין מה שאתה או את מציג החוצה, אתה תחייה בשקר פנימי, הכול יהיה מזויף ולא תוכל להיות מאושר. אם אתה לא מסתיר ולא מתייחס לזה כאל משהו מביש, גם אחרים יתייחסו לזה כך. הכול שאלה של עד כמה אנחנו חיים עם עצמנו בשלום ואיך אנחנו מציגים את עצמנו לאחרים”.
אז מי את, דבי אולו? תציגי את עצמך.
“אני אישה בת 46, אמא לשלושה ילדים. לא הייתה לי ילדות קשה, לא ניסיתי להתאבד, אני לא לסבית. אין מאחורי תיבת פנדורה. אני אמיתית, לא מנסה להציג פרסונה. אני לא משקרת, לא בחיים ולא באמנות שלי, בסופו של דבר גיליתי, שהאני האמיתי שלי, הוא הכי מעניין. אנחנו ישר קולטים אנשים מזויפים.”
בעבודות שלך את בודקת גבולות. מהם הגבולות שלך ביחס למין?
“זה שאני בן-אדם פתוח, זה לא אומר שאין לי גבולות ואעשה כל דבר. לא אשתתף באורגיה, אין לי בעיה עם עצם העניין, אבל לא הייתי רוצה שבעלי או הילדים יפגעו מזה. אני עצמי בן-אדם נורמטיבי, אבל אין לי בעיה שאחרים יעשו מה שמתחשק להם כל עוד מדובר במין בהסכמה בין מבוגרים.
יש לי פנטזיות מאד מפותחות, אבל לא אעשה רבע מהדברים האלו. לאמן יש את הפריבילגיה לעסוק בנושא המיניות מבלי לממש את הפנטזיה במציאות, יחד עם זאת, אם אני מפנטזת משהו זו המציאות שאני חווה, באותו רגע, אז בעצם זה סוג של מימוש במציאות מדומיינת.”
איך התחלת לעסוק במיניות?
“מעניינת אותי שאלת בוחן המציאות לאור ההתבוננות שלנו בה. שמתי לב שהזין התחיל ‘לצוץ’ בעבודות שלי. ניסיתי לחשוב למה זה קורה, והבנתי שהזין הפך לסוג של אובייקט שמייצג כל כך הרבה מבטים על החיים שלנו והוא ראוי להפוך למושא למחקר אמנותי. המיניות היא חלק מהותי מאד בחיים שלנו.”

נעלי דפוק אותי                                                נעלי סינדר פאק מי רלה

במרבית העבודות שלך מככב איבר הזכרות הגברי, ומה עם האיבר הנשי? למה יש לו פחות ביטוי?
“אולי משום שאני אישה ואני סקרנית לגבי האיבר הגברי”, עונה דבי. אני תוהה יחד איתה ומציעה אפשרויות נוספות. אולי משום שהפין הוא בולט, חיצוני, ויכול להימצא במצב של רפיון או הזדקרות, ועוד משהו, הפין הוא האיבר החודר ולכן מייצג משהו כוחני ואגרסיבי יותר.

על פי רוב הואגינה מיוצגת באמנות באמצעות פרחים, כמו בתצלומי האורכידאות של רוברט מייפלת’ורפ ובציורים של ג’ורג’יה אוקיף, שניהם אמנים שערורייתיים. דבי אולו בחרה לייצג את הואגינה באמצעות דימויים אחרים. אחד מהם בא לידי ביטוי בעבודה “וגינה קרירה” (Frigid Vagina), שהוצגה בתערוכה Dirty show בשיקגו ולאחר מכן, בתערוכות שונות בישראל. זהו צילום של מנהרת קרח אמיתית באוסטריה, מנהרה שנוצרה בתוך קרחון ששרד עוד מעידן הקרח וניתן לסייר בה. בעוד שמחוץ למנהרה הטמפרטורה עומדת על קור מקפיא של מינוס ארבעים מעלות, בתוך המנהרה הטמפרטורה היא אפס מעלות. ממש חמים ונעים כמו בתוך הואגינה. בנוסף, התאורה בתוך המנהרה יצרה גוונים חמים אדומים צהבהבים.
“אני מאמינה”, כותבת דבי באתר שלה, “שהזהות המינית שלנו מוטבעת בנו מלידה. אם נוכל לחקור לגלות ולקבל את הזהות המינית שלנו, נוכל להגיע לסוג של כנות עם עצמנו, וכך לחיות בשלום עם עצמנו. האמנות שלי, היא חלק מהחקירה הזו….אני מזמינה אתכם (הצופים בתערוכה) לגלות את זהותכם המינית דרך האמנות שלי”.
בכך מצטרפת דבי לשורה ארוכה של אמנים דוגמת אנדי וורהול, קיקי סמית’, רוברט מייפלת’ורפ, ג’ף קונס, לואיז בורז’ואה ואחרים שלא היססו להציג לבחון את ההגדרות של מה שנחשב כנורמטיבי מול מה שנחשב כסטייה, ולמתוח את גבולות המיניות באמצעות עבודותיהם.
אי אפשר שלא לתהות על הגבול העובר בין יצירות האמנות העוסקות במיניות באופן בוטה מאד לבין ארוטיקה ופורנוגרפיה.
“אני לא אמנית ארוטית. לא יצרתי את העבודות כדי לגרות, רציתי להעלות שאלות. אני מבקשת להביא לידי כך שכל אחד יחפש את הייעוד הפנימי שלו במובן המיני, שנוכל לזהות מה מניע אותנו, מה גורם לנו תשוקה. החברה הנורמטיבית מגדירה מה נכון ומה סוטה. אנו גדלים ולומדים להסתיר את מה שנחשב כ”סטייה”. אבל הרי לכל אחד יש סטייה כלשהי או כמיהה לדבר שנחשב בחברה או בתרבות בה הוא חי לסטייה. הפסל שלי “האיש המאונן”, (שהוצג בתערוכה “Transformation” שהוצגה בינואר 2012 במתחם התחנה בת”א), מייצג פעולה אנושית טבעית, החיונית להתפתחות שלנו. כל יועץ מין יסביר שזה בריא לאונן אבל בדת היהודית זה נחשב כחטא. בשיעורי חינוך לא ממש מדברים על זה ולא מעודדים את זה. אני גדלתי במשפחה קונסרבטיבית. שמרנו על כשרות, חגגתי בת-מצווה, הלכתי לבית ספר יהודי. אני עדיין שומרת על כשרות, המשפחה של בעלי מסורתית. אני רוצה להיות אדם מאמין אבל מאד קשה לי בגלל האופן שבו הדת מתייחסת למיניות. יש לי סדרה שלא פרסמתי בארץ של צילומים של ייצוגי מיניות שונים עם חפצי דת. בסדרה הזו רציתי לחקור את האופן שבו הדת כופה עלינו את הכללים והאיסורים ושולטת בנו.
חבר, אמן ידוע, הציע לי פעם לא להציג את הדברים בצורה כל כך גלויה. אבל אני רוצה לשים את הדברים על השולחן בצורה בוטה. להציג בגלוי את האמת העירומה. הסדרה לא פורסמה עדיין בארץ בגלל הרגישות הגבוהה שיש כאן בישראל לנושא הדת. זוהי פרובוקציה קיצונית מדי שאין לה מקום כרגע בתצורה של החיים שלי. אבל אני רוצה לחשוף את המניעים להיווצרות טאבו, נורמות חברתיות ציוויים ואיסורים ואת הלהיטות של המנגנונים השונים לאכוף אותם. זוהי למעשה הדרך של המנגנון, כל מנגנון, בין אם דתי, פוליטי, או חברתי, לשלוט בנו.”
שאלות נוקבות באשר לקשר בין אמנות לפורנוגרפיה ואלימות ולשאלת שליטת המנגנון באזרח הנתון למרותו, הועלו גם בסרט “תפוז מכני” (1971) של הבמאי סטנלי קובריק. סרט שערורייתי שעורר מחלוקות ובמשך שנים רבות נחשב באנגליה כסרט א-מוסרי ונאסר בה להקרנה. הסרט העלה דווקא שאלות מוסריות שונות, ביניהן שאלות על הכוח שיש באפשרותה של החברה להפעיל על האזרח בשם הסדר החברתי, והשליטה באזרחים באמצעות מנגנוני הכוח האלו. בתודעתו של אלכס, גיבור הסרט, האקט האלים נתפס כדבר יפה, אסתטי ואמנותי, ממש כמו המוסיקה הקלאסית אותה הוא שומע בעיני רוחו בעת ביצוע המעשים. כלומר, האלימות הסדיסטית והמיניות הבוטה והברוטאלית מביאה אותו להתרוממות רוח, ממש כשם שמוסיקה קלאסית ואמנות מביאה אחרים להתרוממות רוח. לדידו של אלכס, בשביל אלימות יש צורך בהשראה, כמו באמנות. בחלק השני של הסרט, אלכס מטופל על ידי החברה באמצעות ניסוי אלים במיוחד ובו הוא עובר תהליך של חזרה למוטב. דבר שמעלה כמובן את השאלה הנוקבת, האם התנהגות אלימה וסדיסטית היא לגיטימית כשהיא מופעלת על ידי המנגנון במטרה לדכא את ביטויי האלימות של האזרח הבודד, גם כשההצדקה לכך היא הגנה על החברה?
סצנת הפתיחה של הסרט מתרחשת בפאב שם השולחנות וברזי המשקה עוצבו כפסלים ארוטיים של נשים בתנוחות מגרות. הסצנה סטרילית מאד, אסתטית, מעוצבת ומוקפדת, ומכוונת לשאלה שתישאל שוב ושוב במהלך הסרט, האם זו אמנות? האם זו פורנוגרפיה? שאלות לגבי הגבולות והמהות של האמנות עולות גם בסצנה בביתה של האמנית ,’אשת החתולים’, שביתה גדוש ביצירות אמנות ספק ארוטיות ספק פורנוגרפיות. אחת מיצירות האמנות הבולטות המופיעות בסצנה זו, פסל קינטי של איבר מין זכרי ענק בצבע לבן, הינה עבודה של האמן הרמן מקינקס. גם הסצנה בביתה של האמנית מעלה את השאלות באשר להבדל בין היחס הבוטה והאלים למיניות כפי שנתפסת ומבוצעת על ידי אלכס וחבריו, לעומת הלגיטימציה הניתנת לאמנית לעסוק במיניות בוטה על גבול הפורנוגרפיה בחסות הכותרת “אמנות”.
האם לדעתך העיסוק של האמנית ב”תפוז מכני” הוא פורנוגרפיה?
“לא. אמנות מאפשרת לומר דברים שאינם מקובלים. הפריבילגיה של האמן, הינה הלגיטימציה לומר מה שהוא רוצה, בדרך שהוא מוצא לנכון. במידה מסוימת, האמן הוא כמו “ליצן החצר” שמותר לו לומר הכול. המיניות של האמנית היא לא אלימה, בניגוד למיניות של אלכס וחבורתו, שאצלם המיניות היא אקט כוחני, פוגעני במכוון, אמצעי שליטה ודרך להתענג ולהפיק הנאה מסבלו של האחר”.
מה ההבדל בין עבודות אמנות המציגות את האיבר הגברי או הנשי לעומת אביזרי מין שנמכרים בחנויות סקס? יש כיום אביזרים מעוצבים על ידי אמנים, בצבעים פסיכודליים.
“ההבדל הוא המטרה. אביזרי מין נועדו לגרום עונג. הם אינם מוגדרים כאמנות אלא נשארים בגדר עיצוב מוצר, יפים ומעוצבים ככל שיהיו. העבודות שלי נועדו להעלות שאלות. גם כשאני יוצרת מחדד בצורת ישבן, כאשר חוד העיפרון מיועד להיכנס לחור שמדמה את פי הטבעת, זוהי עבודת אמנות ולא עיצוב מוצר לצורך הנאה מינית. המחדד הזה לא נמכר בצורה מסחרית אלא מהווה עבודת אמנות יחידה. מעבר לזה, הדבר החשוב יותר, הן השאלות שאני מעלה באמצעותו. אני שואלת – למה בכלל יש לנו, לחברה שלנו, בעיה עם חור התחת? הרי גם התחת הוא איזור מיני. מבחינה פיזיולוגית יש בו הרבה עצבים התורמים לגירוי מיני בעת החיכוך, שלא לדבר על הריגוש המנטלי בשל היותו איבר ‘אסור’ כביכול למגע מיני. יש כאן קונוטציה להומוסקסואליות והתייחסות להרגלים מיניים שנחשבים לסוג של סטייה מינית, כמו לדחוף חפצים לפי הטבעת. העיפרון המחודד והמאיים גם מרמז על יחסי BDSM”.
עבודה נועזת ופרובוקטיבית אחרת של דבי אולו היא העבודה “טעם נרכש” שהוצגה בגלריה Sin-City בלאס וגאס. בעבודה זו הציגה דבי שלש כוסות מרטיני על מגש, כשמכל כוס משתלשל קונדום משומש שתכולתו נשפכת לתוך הכוס ועל פני נוזל הזרע צף לו זית כדת וכדין. את העבודה הזו יצרה דבי בעקבות מפגש עם כוכבת הפורנו דלילה סטרונג, שהתפרסמה בשל שתיית זרע של 11 גברים שונים (!) בכוס מרטיני. בתגובה על שאלתה של דבי, איך אפשר לשתות כל-כך הרבה זרע מבלי להקיא, ענתה דלילה כי זהו “טעם נרכש”, בדיוק כפי שאנו רוכשים טעם לקפה, בירה ועישון. לאחר שהתרגלה לטעם, הוסיפה דלילה, היא נוהגת להקפיא זרע במגשיות קרח בפריזר שלה ולנשנש אותו כשבא לה.
אם אתם מרגישים כמוני ובא לכם להקיא כרגע, תחשבו על מנהגי האכילה השונים ברחבי הגלובוס. מסתבר שטעם הוא עניין של גיאוגרפיה והקשרים תרבותיים ודתיים. בצרפת צדפת אוייסטר נחשבת כמעדן, ובכלל היא נתפסת בתרבות המערבית כמעורר מיני, כשהצדפה מדמה ואגינה ותכולתה- נוזל גוף. על אף זאת היא מוגשת כמתאבן במסעדות יוקרתיות ונשאבת בהנאה רבה על ידי הסועדים.
דבי אולו מזמינה את הקהל המבקר בתערוכות שלה לבחון באופן אינטראקטיבי את תפיסת המיניות שלו. כך בפרויקט “אינטימיות” שהפיקה במהלך מסיבה שאורגנה על ידי קבוצת האמנות האלטרנטיבית OH MY G*D”” במועדון הלילה “מקסים”. דבי הזמינה אנשים אקראיים במועדון לצלם את עצמם בחדר נפרד ולבטא את המושג אינטימיות כפי שהם מבינים אותו. בחדר היו צעיפים ומסכות לשימוש המשתתפים והם החליטו האם לעשות בהם שימוש וכיצד. כל המשתתפים ידעו שיעשה שימוש בצילומים הללו והם יופצו באינטרנט. מדהים לראות מה בחרו המשתתפים לעשות מול המצלמה.
עבודה אינטראקטיבית אחרת של אולו, היא קיר טיפוס שנקרא “תחזיקו חזק” ובו תופסנים עשויים מאיברי מין: חזה, פינים רפויים וזקורים, ואגינות, פיות פעורים ומשורבבי שפתיים וישבנים. דבי ניסתה לבחון כיצד ירגיש האדם המטפס כשהוא צריך לדחוף אצבעות לפתח של תפסן המעוצב כואגינה פעורה, או לאחוז בפין רפוי או להציב רגלו על חזה. העבודה הזו הוצגה בפסטיבל הארוטי בסיאטל.
במסגרת התערוכה הקבוצתית ‘ונילה סקס’ בתל אביב, שעסקה בנושא “פטיש” (Fetish) והקשר בינו לבין תשוקה, הציגה דבי אולו קטע וידאו-ארט בשם “הוידאו-ארט הארוטי שלי”. זהו קטע בן ארבע דקות שהוצג גם בCine Kink – , פסטיבל הסרטים של ניו-יורק, ובו בוחנת דבי את יחסה למיניות גברית ולפין באמצעות עיצוב פין בטכניקת קדרות.
דבי ,לבושה בתחתונים וחזייה שחורים , מעצבת מחימר על אובניים פין שהולך וגדל ככל שהיא מחליקה עליו באצבעותיה. התהליך שנראה כמעשה אוננות של אשה בגבר, מבוצע אל מול מבטו המתבונן של גבר היושב מולה בכורסה. תוך כדי כך היא מגניבה לעברו מבטים פתייניים אך מחויכים מהם משתמע שהמעשה הפיסולי אינו אקט של פיתוי אלא של התרסה.
“לא הצטלמתי בעירום”, היא אומרת “משום שחשבתי שזה יהיה יותר מדי לילדים שלי וגם לבעלי”.

במסגרת אותה תערוכה העוסקת בפטיש, הציגה דבי את אחד מייצוגי הפטיש המיניים הנפוצים ביותר, נעלי עקב נשיות. המוצג נקרא “נעלי דפוק אותי”, כאשר העקבים הגבוהים עוצבו למעשה כאיבר זכרות.
עוד ייצוג פטישיסטי מיני הוא “נעלי סינדר-פאק-מי-רלה”, נעליים עשויות היפוקסי שקוף שחרטומן מעוצב כלשון שלוחה בתנועת ליקוק לתוך ואגינה. אין סימבול יותר פטישיסטי מנעל הזכוכית של סינדרלה. הנעל האגדתית שהותאמה לאיבר אחד בלבד של אשה אחת בלבד בעולם כולו, כף רגלה הענוגה של סינדרלה. לדעתי, על פי הסיפור המוכר ההתאמה המושלמת בין הנעל לכף הרגל האחת, מייצגת את ההתאמה בין הנסיך שהוא האדון המחזיק בנעל לבין המשרתת הסמרטוטית. הוא עתיד לחלץ אותה מאשפתות, לנכס אותה לבעלותו הבלעדית ולהפכה לנסיכתו. אלא שכאן דבי אולו משנה את סינדרלה מנערה ענוגה ופאסיבית (כורעת תחת עול, מושפלת על ידי אמה ואחיותיה החורגות, מובלת על ידי פייה, מנוכסת על ידי נסיך), לנערה פמיניסטית בעלת האמירה הפרובוקטיבית “פאק מי”.
אולו היא אמנית מורכבת, מפתיעה, שנונה ומרתקת. מכלול יצירתה מגוון מאד וכולל גם עבודות פוליטיות ואחרות למשל, סדרת הדובים הכלואים בהיפוקסי שקוף, שנראים כמו נכלאו בעידן הקרח או בענבר. העבודה הוצגה בתערוכה “Imagination 2012” בחסות בנק הפועלים, והכנסותיה הוקדשו למלחמה באיידס.
המטרופוליטן פביליון (Metropolitan Pavilion) בצ’לסי שבניו-יורק בחר בה כאחת ממאה אמנים פורצי דרך, שהוזמנו להציג את עבודותיהם במכירה פומבית שהכנסותיה קודש לפעילות למען קבלה לגיטימית של הקהילה הגאה בארה”ב. דבי הציגה במכירה זו את פסל “האיש המאונן” ואת נעל ה”סינדר-פאק-מי-רלה”.
היא בעלת תואר ראשון מאוניברסיטת סן דייגו בארה”ב, מאחוריה שלש שנים של לימודי אמנות במסלול הפתוח של מדרשת בית ברל ובאמתחתה ניסיון מעשי רב, הכולל השתתפות במגוון תערוכות בארץ וברחבי ארה”ב. למרות כל אלה, מוסד האמנות הישראלי “בצלאל” לא מסכים לקבל אותה ללימודים במסלול תואר שני (MFA).
אך אישה כמו דבי לא תרים ידיים ותקבל את הלאו. בתגובה לסירוב, היא יצאה לקמפיין ופתחה דף בפייסבוק שנקרא “קבלו אותה”. בתערוכת “צבע טרי” שהתקיימה בחודש מאי 2012, נקטה דבי בפרובוקציה כשהסתובבה כמעט עירומה כשלגופה מוצמד פלקט ענק מלפנים ומאחור ועליו רשום “LIKE ME”, לצד ברקוד השולח את הסורקים לדף הפייסבוק המדובר.
דבי לא מפסיקה לבחון את המציאות ולאתגר את הגבולות. אם גם אתם חושבים שאמנית מוכשרת בת 46, שרוצה להמשיך להתפתח ולהעשיר את עצמה, זכאית לקבל את ההזדמנות הזו, כנסו לעמוד הפייסבוק שלה ותעשו לה “לי

Leave a comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *