היצירה ‘נתי’. צילום: שרון אברהם
 

האמנית דבי אולו, ילידת אריזונה, היא אמנית נועזת ויצירתית, הנמנית עם מייסדי פסטיבל מידברן. בימים אלה היא מציגה בגלריה עומר תירוש ביפו העתיקה את תערוכת היחיד הראשונה שלה, ‘חדירה’, המחברת את הגופני לרוחני.
 
דבי אולו למדה תקשורת באוניברסיטת סן-דייגו ועסקה באנימציה תלת מימדית. היא למדה פיסול ואמנות אצל יחזקאל כהן, ובהמשך במדרשה בבית ברל. היא המשיכה לפתח את האמנות שלה תחת הדרכתו של הפרופסור לאמנות הנרי לי אנדרסון בבית היציקה שלו.
 
דבי, אמנית מוערכת מאוד, פיתחה יחס אוהב וסקרן כלפי חיפה, מרבה להגיע תצוגות ותערוכות בעיר הכרמל, מעורה בסצינה האמנותית המתרחשת ומתפתחת בעיר התחתית, ומתרשמת מהפתיחות שמגלה המוזיאון העירוני של חיפה כלפי אמנות מודרנית. בקרוב, היא מקווה, תוכל גם היא להשתלב ולהציג גם בחיפה.דבי: “אני עוקבת אחרי חיפה כבר כמה שנים, כי מתפתחת שם אמנות מפתיעה ומעניינת. גם במוזיאון לאמנות, וגם הפרויקטים הקהילתיים ברחבי חיפה מיוחדים מאוד. למשל, קבוצת אמני הרחוב ברוקן פינגז. חיפה היא לא הבועה של תל אביב. היא מייצגת את ישראל הרבה יותר מאשר תל אביב. אני מאוד רוצה להציג בחיפה ולשתף פעולה עם פרויקטים שמתקיימים שם. בשנה הבאה מקווה להביא אליכם את פרויקט אוצר האמנות, שמתקיים כבר שנה רביעית בתל אביב. ראש העיר יונה יהב פתוח לאמנות, ומקווה שזה יתאפשר.”
 
“אני מגיעה הרבה לחיפה. לטייל, לאכול, לראות הופעות, וגם אל פסטיבל הסרטים מגיעה בקביעות. בעלי אפילו השתתף בסרט שהוקרן בו. אני אוהבת לחפש מציאות וגרוטאות בשוק הפשפשים. אני יוצרת בעזרת מגוון רחב מאוד של חומרים. הגרוטאות משמשות אותי לעבודות האמנות שלי. שילוב של כבלים מוארים עם חפצים שיש בהם נרטיב. חלק מהסיפורים אני יודעת, וחלק אני פשוט מרגישה. את האובייקטים שאני מוצאת, אני מחברת לפורטרטים שאני יוצרת.” 
 
 

היא מתגוררת ופועלת בעיקר במרכז הארץ. דבי: “אין ברירה. זה המקום הנכון לפעול בו, אם רוצים להתקדם ולהתפתח. עליתי ב-1989 בגיל 22, והצטרפתי אל הוריי שעלו לפניי והתגוררתי בנהריה. אחרי כמה חודשים עברתי לירושלים. לתל אביב הגעתי גם מסיבות משפחתיות, ב-98′.  בעלי עבד בחברת הייטק בתל אביב, והמשפחה הצטרפה אליו. זה היה סטרט-אפ, שמאוחר יותר נמכר לחברת HP.”
 
“בעקבות המכירה, נכנס מספיק כסף שעזר לי להחליט להקדיש את זמני לאמנות. מאז 2008, אני קמה כל בוקר ונושמת וחיה עם האמנות. בסטודיו, בסיבוב גלריות, בפרויקטים קהילתיים. עושה את מה שאני באמת אוהבת. בעלי, יוסי, לקח פסק זמן כדי להעשיר את עצמו, ואפילו השתתף בסרט ששמו ‘אמא של ולנטינה’, שהוקרן גם בפסטיבל הסרטיםבחיפה, ורק לאחרונה חזר לפיתוח תוכנה וסטרט-אפים בהייטק.”
 
מקוריות ויצירתיות, שילוב של מרכז ושוליים מאפיינים את יצירתה של דבי אולו. מצד אחד, היא חיה חיים בורגניים, נשואה + שלושה (חיילת בת 20, ושני בנים בגילאי 18 ו-15), ומצד שני יש בה גם משהו פראי של אמן שהולך עד הסוף עם היצירה שלו. באמנותה היא בוחנת את הגבולות של הגוף והרוח. היא חברה במיזמים המשלבים אמנות וחברה, בין היתר היא ממייסדי פסטיבל “מידברן” ומיזם “חפש את האמנות” בשכונת פלורנטין בתל אביב.
 

“אני כבר שנה רביעית בקהילת מידברן. זה פתח לי ערוצים חברתיים ואחרים. בדרך כלל אמן עובד לבד בסטודיו, ומתקשה לייצר קשרים עם אחרים. במידברן נוצרות קבוצות של אנשים שכולם מתחברים לאותה מטרה. בשבילי זה קסם. עשיתי מיצגים משוגעים שם, ורק בזכות העזרה של משתתפים אחרים, ממהנדסים, אמנים, אנשים מוכשרים.
 
היא משלבת ביצירתה דיסציפלינות ומדיה מגוונות, דרכן היא בוחנת את הגוף ואת הנשמה. בתערוכה ‘חדירה’ היא מרחיבה את המבט לעבר סביבתה הקרובה, ויוצרת פורטרטים תלת מימדיים מופשטים של דמויות שנגעו בה ובליבה, תוך שימוש בחפצים ייחודיים שליקטה מהארץ ומהעולם, ובכבלי אור. הכבלאור הוא פיתוח אישי של אולו – חבל פלסטי גמיש, לתוכו היא מחדירה שרשרת של נוריות לדים. הכבלאור נמצא על קו הגבול של בין אמנות לעיצוב, והוא מסמל את הנשמה של כל אחת מהדמויות. הפסלים מאורכים ושואפים מעלה אל היפה והנשגב. 
 

דבר האוצר דורון פולק:דבי אולו / אמנות מוארת  

פסלי הכבלים המוארים של דבי אולו יוצרים עולם מטאפורי מושלם של אווירה קסומה המבדילה בין אור לחושך, בין יום ללילה בין הטוב לרע. סדרת היצירות החדשה מביאה אינטרפרטציה קיצונית למונח “הגוף” הפיזי והמטאפיזי, עליו אמונה בצורה כל כך מקצועית דבי אולו לאורך כל דרכה האמנותית. הכבלים המוארים אינם אלא גופים לבנים מבהיקים, הלוכדים את עינו של הצופה בהם ביום וסוחפים אותו למערבולת חושנית ודרמטית בלילה.

לא ייפלא, כי דבי אולו יוצרת אמנות, שמקורה באדמה ובקרקע הגשמית והרוויה והיא נישאת אל על, מעלה מעלה אל העולם הרוחני. “ויאמר אלוהים יהיה אור..” ו- “ויקרא אלוהים ליום אור…” הם שני המשפטים עליהם מורכב העולם ועליו מתנהל מחזור חיינו. דבי אולו יודעת לאבחן כוח מאגי מהו, והיא יוצרת ממנו את כבליה המוארים. אין גבול להשראה שהיא נוטלת מחפצים הגשמיים המרכיבים את חייה. הכבלים המוארים הופכים לגופים אנושיים עם פני מסכה עליהם, הם הופכים למלאכים פיוטיים התלויים על קרס תעשייתית מהתקרה, הם יוצרים מטמורפוזה מפליאה והופכים למים הזורמים מברז ולעיתים הם הופכים לשיח דקיק המתפתל כלפי מעלה יוצא מכד מלא באדמה ופניו אל הרקיע.

אור הבריאה הוא האפשר את הסדר הראשוני בעולם הגשמי. יצירתה המתמשכת על פני עשורים של אולו, עוסקת בגוף, הנשי, הגברי, במקומו של הגוף בסדר החברתי והפוליטי הממלא את ימינו. דבי אולו היא יוצרת נועזת המקדישה את גופה ונפשה לביטוי מאווי חייה. הכבלים החדשים הם צינור ביטוי חריף ומוקצן לסדרת תחושותיה הנוכחית. יצירה מופלאה מרכזית בתערוכה עוסקת בכבל מואר המשתלשל מתוך מבנה עץ שרוף שניצל משריפה. יש בעבודה התעמתות ב”אור הגנוז” עליו מדברת תורת הקבלה. אם האדם נברא ככלי על מנת לקבל את הצופן האלוהי, הרי הכבל המואר הנו האמצעי לכך. חביבה פדיה כותבת במאמרה :”אור כתוך ואור כמעטפות” כי ניתן לחוות את המציאות כחלל שבו מתגלה אור מוחשי. ואכן, לדוגמא, דבי אולו יוצרת כבל מואר מדהים, אשר האור בו נוצר ממגע האדם המדווש על אופניו ויוצר אנרגיה מציאותית וגשמית המביאה את האור.

סדרת הקשרים, ה”פלונטרים היצירתיים” המבהיקים, המחוברים לגופי הכבלים המוארים היא חלק בלתי נפרד מהיצירה התלת ממדית החדשה. דבי אולו מביאה את אותם קשרים אלגוריים לכדי סימליות, המוכרת לנו מעולם ה”קשרים” בספרות ובשירה. קשרים אלה בונים את מהותו של ה”זוהר” בשירו של ביאליק ומבחינים שם בין האמת האלוהית הנשגבת לאור המשחרר את האדם מכבליו. את משמעותו של האור, כפי שבא לידי ביטוי ממעמקי הכבלים הלבנים של דבי אולו, מסביר עמנואל קאנט הפילוסוף, כ”אור המואר מתוך עולמו של המתבונן… וזהו השימוש, שהאדם מקרין מהכרתו על ה”יש” החושי…”
 

יצירתה של דבי אולו באמנותה המוארת מתחברת לאמנים העוסקים באור החושי והגשמי לאורכה של ההיסטוריה. רמברנט הציג באור הרוחני שלו את הקדושה האלוהית, קספר דוד פרידריך תיאר את מצבו המנטאלי של האדם באמצעות האור הנשגב המצויר שלו ובעידן הנוכחי, מדגימים ג’יימס טורל, המנכיח את האור בחלל וכך יוצר אותו ודן פלבין האמריקאי הבונה קווים אנושיים בחלל, באמצעות הפיסול הנאוני שלו. דבי אולו מתעמתת עם כל אלה ויוצרת בעזרת כבליה המוארים את עולמה הייחודי והפנימי, המהווה דיאלוג לטנטי עם אותם יוצרים. באמנות הישראלית מפליא בלו פיינרו להשתמש באור להבעת חזונו המחבר בין החול לקודש, ומוטי מזרחי מאפיין את דמותו של ה”חלוץ” הישראלי אמצעות נורות האור.
 

התערוכה תינעל ב-10 בפברואר.הגלריה פתוחה בימים ב’-ו’ בשעות 10:00-18:00.  טלפון: 077-5545773

 
גלריה עומר תירוש. כיכר קדומים, סמטת מזל מאזנים 2, יפו העתיקה