My Biggest Fear – “The House of Cards”

It starts with something so very, very small – a pause, when the words should have flowed like liquid; a look across the room; a sigh in the darkness of night.  It could be the shirt they are wearing, the cup not placed in the sink, the way they hold their fork. It is not something new; in fact they are habits that you thought you learned to love. Yet for some reason, at that specific moment, it is the breath exhaling that has been held inside your lungs for too long.

If it had a sound, it would sound like a a door quietly clicking shut, or the sound a small metal object makes when fallen onto a marble floor . Maybe you will feel the small gush of air on the back of your neck, or Goosebumps on your arm.

A single wall gently glides to the floor.  One single wall out of thousands that built the Castle of Love. The Castle built from so many years of shared children, holidays, meals, bed, sex, and words, until it felt like it was a stone fortress.  And in that one single moment, you realize it was built not from stone, but from carefully placed cards, one on top of the other.  You know this because that one card that fell, that gush of wind, the click of the door, has caused all the other cards to come tumbling down into a flat two dimensional pile on the floor, and just like that, the Castle of Love is no more.

הפחד הגדול ביותר שלי – מגדל הקלפים

 זה מתחיל במשהו כל כך קטן – מין השתהות – היכן שהמילים צריכות לשטוף; מבט מהצד השני של החדר; אנחה הנשמעת בחשכת הלילה.

זו יכולה להיות החולצה שהם לובשים, הכוס שלא הונחה בכיור, הצורה בה הם אוחזים מזלג. לא דברים חדשים. למעשה, אלה דברים שבכלל חשבת שלמדת לאהוב. אבל מסיבה כלשהי, ברגע אחד נתון, זו פשוט נשימה שאת מרגישה שעצרת בתוכך ליותר מדי זמן.

אילו היה זה צליל, הוא היה נשמע כמו דלת נסגרת חרישית, או משהו קטן הנופל על רצפת שיש קשה. אולי אף תחושי פרץ אויר קר בעורפך, או את עורך סומר.

 קיר אחד גולש לאיטו אל הרצפה. קיר אחד מתוך אלפים שמחזיקים את טירת האהבה. הטירה הבנויה מכל כך הרבה שנים של שותפות בילדים, בחגים, בארוחות, שינה, סקס ומילים, עד שנדמה שבנינו מבצר מבטון מזוין. ובאותו רגע אחד, את מבינה שהוא אינו בנוי מבטון, אלא מהרבה קלפים, המונחים בזהירות זה על גבי זה. את יודעת שזה כך מפני שאותו קלף אחד שנפל, פרץ האוויר הקר, קול הדלת הנסגרת, הוא שגרם לכל הקלפים ליפול ונותרה רק ערימה קטנה, שטוחה, ריקה.

 וככה, סתם, טירת האהבה איננה עוד.